היא היתה דוקטור מלול. כשישבתי מולה לקחה את המקלדת קרוב אליה, נטשה את המסך בצד השולחן, ובידיה הקטנות החלה להקליד כעכבר מעבדה, תוך כדי שדיברה איתי, מבלי להסיר את המבט ממני. היא היתה קטנה ושחומה. בשנות השלושים המאוחרות אולי אפילו ארבעים. החיוך גילה חניכיים מעט חומות. לא יכולתי עוד לסבול את האי נוחות הזאת כשהקלידה כך במהירות תוך שהמשיכה לדבר בחיוך ולהסתכל בי ישירות, כמו לא היה כל קשר בין הידיים הנעות בעדינות על המקלדת לבין פניה המחייכות ומדברות אליי. זה התפרץ אצלי בצורת צחוק בלתי פוסק. פשוט פרצתי בצחוק עד שאמרתי לה, "תפסיקי, זה מפחיד, אני מעדיפה שתסתכלי כבר על המסך." הדבר רק בידר אותה יותר והיא המשיכה עד שהתעקשתי.
בניגוד לכל אותם רופאים שמסתכלים רק במסך ולא במטופל, פתאום היה לי נוח יותר אם היא היתה כזאת, ורק לא המבט הממושך הזה שהכריח אותי לדעת דברים שלא ביקשתי לדעת. לראותה במקומות שלא ביקשתי לראות. להיכנס לעולם הזה שאינו ענייני. הרבה נמנעתי מקשר עין. אם רק ידעו שאני עושה זאת מתוך שמירה לפרטיותם. לא רציתי לכאוב את כאבם. היה לי מספיק משל עצמי.
אני רואה הרבה אנשים ביומיום אבל מעטים הם אלו שאני באמת רואה.
"איך קוראים לך? עולה לי אורית." שאלתי אמרתי לה. היא שתקה לרגע והסתכלה עליי בסקרנות. היא אמרה שהיא אוהבת את השם אורית ורצתה שאנסה שוב. הרגשתי שהיא גם בטוחה שאצליח. לא חשבתי שתיקח אותי כל כך ברצינות. אחרי הכל צחקנו אחת עם השניה. הכיוון שלי היה אחד השמות הפשוטים של פעם. ניסיתי שוב "רחלי? סמדר?" ניחשתי אותם אחד אחרי השני, כיוון שידעתי שאלו לא, לא יכול להיות, הם לא מספיק מדויקים.
יכולתי להרגיש את הבית התימני שהגיעה ממנו. אולי מרוקאי. יכולתי לשמוע קצת ח' וע' למרות שלא שמעו אותן עליה. יכולתי להתערב שיש לה הרבה אחים ואחיות. יכולתי לראותה ילדה לרגע במגרש המשחקים. כנראה בחצאית. אבל יותר מכל אלו, מה האפשרות לקלוע בשמו של אדם בניסיון הרביעי?
"לא," היא ענתה, "אבל כמו אלה, זה שם כזה שאני לא אוהבת"
"אה את לא אוהבת? זה מרים." עניתי.
היא שתקה והביטה בי בלי למצמץ, "איך ידעת?"
זאת לא היתה הפעם הראשונה שחיברו אליי את המילה הזאת "מכשפה..", שהיא הוסיפה במן שקט.
משום מה זה הרגיש לי טבעי שידעתי. לא התרגשתי בכלל רק שאלתי "אז כן?"
"זה השם המלא כן"
"אז זה מירי?" התעקשתי אבל היא נמנעה מלהגיד כן.
"אבל כאן בקליניקה שלא ישמעו אותך אומרת את זה, כי כאן מכירים אותי רק ד"ר מלול."
"אם זה היה מריה הייתי אוהבת" היא המשיכה ועניתי לה במהירות "לא זה לא מריה, זה פשוט לא, לא." ידעתי שלא היתה יותר האישה טובת הלב והמצחיקה הזאת אם היתה מריה. זה לא התאים לדמות שלה. לסיפור שלה. תמיד ראיתי אנשים כסיפורים. בחייהם של חלקם ראיתי עצמי כאחת הדמויות. באחרים כצופה מהצד. ואת רובם כספר סגור שלעולם לא ארצה לפתוח.
"בכל מקרה אני מאד מחבבת אותך, נתת לי שם של אישה מכובדת" היא התכוונה לשם אורית.
לא נכנסתי לשאלות מיותרות. כאן חזרנו להיות רופאה ומטופלת.