"את יודעת שלמילים יש טעם?"
"למה את מתכוונת? ברור שלמילים יש טעם, לתקשר ולהגיד כל מה שאנחנו רוצים."
"לא, את לא מבינה אותי."
"אז למה את מתכוונת?"
"יש טעם, והוא לא זר לי. טעם כזה שנולדים איתו."
"מה את מנסה להגיד? שאת אוכלת מילים? את רוצה להיות משוגעת בכוח?"
"את רואה- 'כוח', קיטאנה חייכה מעט, בהרבה מובנים היא היתה מעצבנת, כשישבה כך על הסלע הדוקר ונראתה כמו נימפה. כנראה שבאמת היתה נימפה. הסלע הזה העצים אותה. השמש ניצנצה על מיי הים תחתיה וקצה הסנפיר שלה נח בתוך המים.
"כן, בכוח, להוכיח לי שאת משהו שאת לא, ותיזהרי מהאלמוג הזה, שמעתי שהוא רעיל", אייאן היתה בתוך המים ושחתה סביבה.
"את מבינה שאני לא יכולה לכתוב בתוך המים? אולי רק על סלע, הדפים נהרסים, כי הם עצים, אפילו הם לא נועדו לחיות בתוך מים, והרי רוב העולם הוא מים! אם כך אולי לא נועדתי לכתוב? תחשבי על זה, אם רוב העולם הוא מים, ואי אפשר לכתוב במים, זה אומר שלא הרבה יצורים נועדו לכתוב בכלל,"
"ובמה עוזרת לך המחשבה הלא מועילה הזאת?,"
אייאן היתה היפה מבין שתיהן. לעיתים ניסתה לקרקע את קיטאנה עד שאיבדה סבלנות. אבל בתוך מים אף קרקע לא יציבה. שוב- חוץ מהסלעים.
"חשבת פעם על החשיבות של הסלעים? את מבינה שהם היחידים שיציבים בתוך מים? לא רק בתוך מים, את יודעת שהם כאן מאות ואלפי שנים? בעצם הכוח של הדומם הוא הנצח. חשבת על זה, אנחנו זמניות, החי הוא זמני, הדומם הוא נצחי, ובכל זאת, אנחנו מחליטים ושולטים על הדומם, אם ארצה אשבור את האבן, אם ארצה אחליט איפה תהיה האבן," קיטאנה זרקה אבן אחת הרחק אל המים, " את רואה, אנחנו אחראיים לגורלו של הדומם, לתפאורה של העולם הזה שלנו. כמו תפאורה עם שחקנים, השחקנים עושים את ההצגה."
אייאן שתקה לרגע, "בטח שהשחקנים עושים את ההצגה. את רוצה שהדומם ישתתף בהצגה? את רוצה שהתפאורה תתחיל לנוע? שכיסא יחבט בראשו של שחקן? שהדומם ישלוט על החי? יזוז ויעשה מה שהוא רוצה, אולי שכל העולם פשוט יתחיל לרקוד סביבנו, איך נוכל לחיות?"
"עכשיו את שואלת שאלות טובות, הסברתי לך שזה לא קורה כי יש כאן סדר מסוים, השחקנים הזמניים שולטים בתפאורה הנצחית. אבל את זוכרת את הדודה הף?"
"כן, כשהיינו קטנות.."
"היא ידעה לגרום לדומם לזוז" קיטאנה השלימה את המשפט.
"אני חושבת שזה היה רק בדמיון שלנו."
קיטאנה מעולם לא ניסתה לשכנע את אייאן. היא המשיכה כל עוד אפשרה לה.
"למה יש כאלו שחושבים שקרה להם דבר לא טוב, רק כי רוב האחרים חושבים שהוא נחשב לא טוב?"
"אולי כי זה לא מה שהם רצו שיקרה להם?"
"הם לא רצו כי אחרים לא רוצים, אבל זה גורל, זאת ההצגה, זה פשוט מה שיש,"
"אני חושבת שאפשר לשנות גורל. אני חושבת שאפשר לשלוט עליו"
"אבל למה לנסות? זה סותר את המילה 'גורל', לא עדיף פשוט לחיות?"
אייאן קירבה את האלמוג הרעיל לפניה של קיטאנה,
"מה יש לך?" קיטאנה קפצה למים והסנפיר שלה העיף את האלמוג.
הים כבר היה בשעת בין ערביים, שהיא המצב הכי טבעי של ים, שם רוב האלמנטים בו מגיעים לשיא הפוטנציאל שבהם, השמש, התאורה, אפילו המים בדרך כלל נרגעים, כאילו הם מקשיבים…
"ניסיתי להראות לך, שאנחנו כל הזמן שולטים על הגורל", ענתה אייאן והתחפרה בתוך המים, מסתירה את הצחוק שלה.
לקיטאנה לא היו כמעט תשובות, בעיקר מחשבות או הארות. היא ידעה שעליהן לחזור כעת. אייאן שחתה אחריה למעמקים.